זיכרון הוא דבר מתעתע, לרוב כל הזיכרונות הרעים נעלמים לתוך קופסאות סגורות ונעולות היטב,

ומה שנשאר  הוא זיכרון ורוד ומתוק של העבר.

אני רוצה לשתף אתכם בזיכרון שלי , זיכרון חמוץ מתוק.

במשך שלוש שנים התנדבתי בעמותת על"מ בנתניה בשני פרויקטים מרכזיים של העמותה.

קפה "הפוך על הפוך" וניידת "ילדי הלילה".

במהלך התקופה  נפגשתי עם מאות בני נוער ואני רוצה להאמין שכל אחד מהם בצורה כזו או אחרת השאירו בי חותם.

אנ י

(מראה רגיל שלי בימי ראשון – כוס קפה וסיגריה)

אבל היו מס' ילדים שיישארו בליבי כנראה לעד. ולמרות שעברו למעלה מ 17 שנים אשתמש בשמות בדויים שאספר את סיפורם .

ורוניקה – אמא בת 16 בלבד . היא הייתה מגיעה למרכז כמעט כל יום , הייתי פוגשת אותה בימי ראשון . כל יום ראשון היא ידעה בדיוק איך לא ליפול לסמים, איך לבנות חיים טובים יותר מחיים שיש לה. איך לא להסתבך עם האנשים הלא נכונים. אחת לכמה זמן הייתה נעלמת ואז ידענו שהיא שוב הסתבכה ושוב בגמילה . אין לי מושג מה קרה איתה ואיך נגמר הסיפור שלה , אבל אני  רוצה להאמין שלנערה שהיום צריכה להיות בת 17 יש אמא נהדרת שהצליחה לגרש את כל השדים ולהפוך לאותה אישה שהיא חלמה וידעה בכל יום ראשון.

אבי – בן 13, בכל יום ראשון הייתי מחתימה אותו על חוזה . אני נותנת לו קופסת סיגריות והוא לא מתאבד. הוריו מעולם לא הבינו את הדיסלקציה הקשה שהוא סבל ממנה, משם ההידרדרות הייתה קלה.  פריצות, גניבות, סמים קלים והרבה עצב.  ודווקא הוא זיהה אותי הרבה שנים אחרי בתחנה לשטיפת מכוניות שהוא פתח ומעסיק שם נערים בסיכון.

תמונה (5)

ג'ני בת 14 , כל יום ראשון הגיעה למרכז  עם חברה הכי טובה שלה, אפשר להגיד תאומה סיאמית, אותו לבוש , אותם תכשיטים, אותו שיער . עד שיום אחד החברה הגיע לבית ספר בלבוש אחר, . ג'ני הרגישה נבגדת , היא קשרה את החברה הכי טובה שלה לכיסא בפארק במקום שאף אחד לא ימצא אותה ובאה למרכז לספר על כך. אני רק זוכרת שהקאתי ולא יכולתי להמשיך לעבוד איתה. מבחינתי היא לא הייתה ברת תיקון.

נטלי – בת 15, ילדה יפה ועדינה , חכמה ואינטליגנטית עם רצון עז למות. האם אלה היו ההורים שלא ראו בה ילדה/נערה מדהימה , או החברות שקינאו בה על היופי הנדיר שלה, אני לא יודעת. כמו שהיא הופיעה במרכז כך היא נעלמה אני רק רוצה לקוות שבתוך כל העצב שלה היא מצאה זיכרון ורוד אחד והוא הוביל אותה לחיים מדהימים.

אלכס ואלכס

שניהם בני 15 אחד ילד "עבריין" עם רוצון לגדול ולצאת מכל החרא שהוא שרוי בו, השני "ילד חנון " חמוד.

אלכס ה"עבריין" התגייס לסיירת צנחנים אבל עד הגיוס הוא זרק אבנים על מתנדבים, קילל אותנו, שנא אותנו ואנחנו יחד עם הצוות נלחמנו עליו שיגיע לאן שהגיע.

אלכס "החנון" היה מגיע בכל יום ראשון לדבר, על חברות, אהבה, אלה היו שיחות אינטלגנטיות עם ילד מקסים וחמוד.

את אחד מהם פגשתי אתמול והזיכרון שבא עם המפגש הזה הוביל אותי לכתיבת פוסט זה.

ילדי יום ראשון שלי שבזכותם אולי ממש קצת הצלחתי לתקן את עוולות העולם.

אבל יותר ממה שאני תיקנתי אותם הם תיקנו אותי. בזכות המרכז והנערים , אני היום מי שאני .

הגעתי למרכז אנוסה וכועסת ובמשך שלוש שנים תיקנתי את עצמי , סלחתי, הרפיתי, שכחתי ו הפסקתי לשנוא.

אניייי

אני מקדישה טקסט זה לכל הנערים ונערות של עמותת על"מ , תזכרו אנחנו לא מתקנים אתכם , אתם מתקנים אותנו :).

נ.ב. בעיניי התנדבות הינה ערך עליון , סגלו לעצמך ערכים נכונים, לכו להתנדב בעל"מ

מודעות פרסומת

פרסומאית , מורה, בלוגרית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: