ב 1993 ב 17 לאוגוסט עם חבר ילדות יקר, הגעתי לחנוכה הרשמית של התחנה המרכזית החדשה.
במעמד ראש הממשלה – יצחק רבין ז"ל שר התחבורה , ראש עיריית תל אביב, מאות עיתונאים, סלבים ודוגמניות .
רבין בהשקת התחנה המרכזית החדשה. "היתה אמורה להוביל לפריחת האזור כולו" גרי אברמוביץ
מיותר לציין שבגיל 15 אף אחד לא הזמין אותי, אבל בהחלט הוזמנו חברי מועצות למיניהם ואמי ביניהם , היא לא יכלה לנסוע , אבל אני כן וניצלתי את ההזדמנות הראשונה בחיי לנסוע מהצפון הרחוק לתל אביב, עם הזמנה זוגית ביד וחבר ילדות, עליתי לאוטובוס לעיר הגדולה.
איזה אירוע מרהיב זה היה, תצוגות אופנה של ראש אינדיאני, טופר, גוטקס ועוד. הצגת חנויות, נאומים ומה לא. מתחם VIP עם כל טוב. איזה זיכרון מתוק של ילדות :).
שנים אחרי, בתם הלימודים מצאתי את עצמי משכירה דירה באזור. בין בוכרים וקצת שבח"ים מצאתי את הדירה הראשונה שאי פעם השכרתי.
הדרך לשכונת שפירא עברה דרך התחנה, בשעות הלילה המאוחרות אחרי משמרת עבודה בחופשיות ורוגע הייתי הולכת למה שהיה אז ביתי.
היום כמעט 15 שנים אחרי בשעות החושך אני לא מעיזה להתקרב, ויותר מזה גם בשעות היום אני עוברת את המקום עם חשש לחיי.
אני לא גזענית, ואפילו שמאלנית גאה, אך יחד עם זאת כל פעם שאני מגיע למקום וזה קורה לי לפחות פעמיים בשבוע, אני מרגישה חו"ל, רק לא במובן הטוב של המילה.
לפני שנים רבות בטיול הראשון שלי לארה"ב, נסענו לשתות בפילדלפיה, טעינו בדרך והגענו לאחת השכונות היותר קשות של העיר. שוטר סיור מקומי, ליווה אותנו עם ניידת מחוץ לשכונה, בכדי שנהיה בטוחים, זאת ההרגשה. כן בדיוק, זאת ההרגשה שלי בתחנה המרכזית.
מקבצי נדבות בכל פינה, לכלוך וזוהמה, מהגרי עבודה , זונות ואנחנו הקהל שעובר שם יומיום ומנסה לברוח מה שיותר מהר מהמקום.
אנחנו משתדלים לא לעצור ובטח לא להסתכל , אולי מפחד אולי מגועל, אנחנו לא עוצרים כדי לא לספוג את העוני והתסכול. אנחנו מעדיפים לברוח ולהשאיר אותם שקופים.
וגם אני ביניהם, אני בורחת, ומקווה שיום אחד יהיה לי רישיון ואני לא אצטרך לבלות עוד דקה מחיי במקום הנורא הזה.
ההבטחה הגדולה של תל אביב ב 15 שנים האחרונות הפכה לחצר האחורית של העיר ללא הפסקה.
ושוב אני כותבת לא כי אני מחפשת את מי שישנה, או ינקה, אלא כי פעמיים בשבוע לפחות, אני בורחת!
החיים על פי סמית 