בשנים הראשונות שלי בארץ, נשאלתי לעתים קרובות , ההיכן טוב יותר , כאן או שם.
התשובה למען האמת לשאלה זו מסובכת ביותר.
כי הילדות שלי במשטר קומוניסטי הייתה די ורודה. הורים אוהבים ומפנקים, סבא וסבתא סופר מפנקים. בית קיץ מקסים עם תותי יער ונחל ליד, בית ספר לאומנויות, קיטנות שוות, חברים ופינוקים עד אין קץ.
כילדה יחידה ומפונקת – אסור לא היה בלקסיקון של הורי, יחד עם זאת תמיד ידעתי איפה עובר הקו הדק של הגבול.
אפילו שהרמתי 10 רובל מארנק של אימי, לא חטפתי על זה, אלא קיבלתי הסבר מעמיק ומייגע למה אסור לגנוב.
אז בבית מוגן ואוהב היה מותר הכל, אבל לא מחוצה לו. ואני אשתף אותכם בזכרונותיי.
זיכרון ראשון
אני בת שבע או שמונה, עם סנדלים מדהימים שקיבלתי מסבתא שעלתה לארץ בשנות ה – 80 . גאה ומרוצה על היופי שיושב לי בצורה מושלמת על הרגל. ילדה אחרת שאני לא מכירה ניגשת אליי בגינה ומספרת לי שיש לה סנדלים בול כמו שלי.
מה פתאום ! אני צועקת, שלי מישראל! שנייה אחרי הצעקה רצה אליי השכנה, מרימה אותי ולוקחת הביתה . (אגב אותה שכנה כמוני יהודיה וחיה כאן בישראל כ 30 שנים)
ושוב הסבר מעמיק ומייגע של הוריי למה אסור להגיד שהסנדל מישראל.
זיכרון שני
עד גיל 8 לא ידעתי על קיומה של ישראל, סבים ודודים שלי שעלו לארץ בשנות השמונים , מבחינתי חיו במוסקבה 2 ! לא הייתה ישראל הייתה מוסקבה 2, בלי הסברים ובלי נימוקים.
זיכרון שלישי
סבא שלי נפטר כאן בישראל ב 1986 , להורים שלי נודע על מותו כחצי שנה אחרי. אסור להתקשר ומכתבים שעברו דואר רוסי , עברו צנזורה.
זיכרון רביעי
1988 אבא שלי טס לישראל כתייר ועובר ועדה של המפלגה הקומוניסטית אם לאפשר לו לטוס לישראל או לא. רק אחרי שנתיים מפטירתו של סבי, אבי הורשה לטוס לישראל.
זיכרון חמישי
1990 העליה, ויתרנו על נכסים, על אזרחות, על כסף ועל המעמד, כי מי שעוזב את בריה"מ כנראה בוגד.
ואני גדלתי בתקופה שבה היה מותר הרבה יותר מהאסור.
תערוכת מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית המועצות 1946-1964, מספרת את הסיפור של האסור ויחד עם זה של המרד על המותר.
לנו היום מאוד קשה להבין שאסור להקשיב לזמר כזה או אחר, אנחנו לעולם לא נבין שבכדי להקשיב לאייל גולן או רוחמה רז נצטרך לסגור את החלונות, הווילונות , לכבות את האור ובשקט להפעיל את המערכת כדי שחס וחלילה השכן לא ישמע.
אוצרי התערוכה סטיבן קוטס ופול הרטפילד , מצליחים להכניס לנו לתודעה את המלחמה בין האסור למותר , בין הרצון לחיות אל מול הסיכונים.
למי שמאמין בחופש הביטוי, בדמוקרטיה ואומנות זו תארוכה בשבילכם .
החיים על פי סמית 