מי שלא נולד וגדל בברית המועצות או מדינה דקטטורית אחרת
לעולם לא יבין את הכמיהה הגדולה לחופש, חופש לצעוק, לשיר, לנהל דיון ואפילו לספר בדיחות.
אנחנו לצערי לא באמת מבינים כמה חופש יש לנו באמת. מותר לנו לצחוק על ראש הממשלה, להתבדח על חברי כנסת, להעביר ביקורת, לקלל בשירים לעשות סרטים והצגות פרובקטיביים עלינו ועל ארצנו.
שאני גדלתי במה שאתם מכירים כ USSR, גדלתי במשטר שבדק, האזין והטיל צנזורה על הכל.
ולכן שניתנה לי הזדמנות לשבת לשיחה אישית עם אחד הרוקיסטים הגדולים שידעה ברית המועצות, לא יכולתי לסרב להצעה. 🙂
אלכסנדר איבנוב נולד וגדל במוסקבה וכמו כל ילד קצת מרדן התאהב במוזיקת רוק אמריקאית ואנגלית. FORBIDDEN MUSIC הפכה לחלק גדול מחייו עד שהגשים את חלומו והפך גם הוא לזמר רוק.
הוא הצליח לכבוש במות באלסקה, ניו יורק, טוקיו ועוד ולא לא לקהל הרוסי.
הוא ראה את ההזדמנות בתקופת הפרסטרויקה, והביא את הרוח הרוסית החופשית למדינות המערב והמזרח.
עליתי לארץ בגיל די קטן, הייתי רק בת 12, והגעתי לכאן עוד מברית המועצות, והייתי רוצה לדעת כמה קשה היה לכתוב מוזיקת רוק אז?
חד משמעי קשה, אנחנו היינו סוג מסוים של לוחמי החופש, אולי אפילו אנשי מחתרת, כי הבאנו את רוח המערב שהיתה אסורה אז. אם את זוכרת הזמרים שהיו בפרונט היו זמרי פופ והשירים היו שירי אהבה ושירי הילל למשטר. ואנחנו הבאנו משהו אחר, קצת מחתרתי, קצת מהפכני, אנחנו עקצנו והמשטר לא אהב זאת.
אנחנו רצינו להביא לחופש הדיבור, למוזיקה חופשית ואני רוצה להאמין שגם אנחנו הבאנו לשינוי ולמהפכה הכל כך רצויה.
שירים שלנו לא שודרו, לא נתנו לנו במה לא ברדיו ולא בטלוויזיה, אז היינו מוצאים מקומות ושרים.
זימנו אותנו לחקירות ק.ג.ב, היו שירים שעברו צנזורה קשה, מחקו משפטים שלמים.
היו שירים שיכולנו לשיר רק עם פרסטרוייקה.
באיזה שלב בחייך הבנת שאתה יכול לעשות מוזיקה שאתה אוהב, בלי צנזורה ?
סביב 1986, שגורבצ'וב עלה לשלטון, הרגשנו ברוח החופש וגם הצלחנו לקבל מקום בבמות הגדולות. וכמובן ב 1988 שקיבלנו אישור לצאת מגבולות ברית המועצות ולשיר במערב.
זו הייתה תקופה נפלאה לרוק הרוסי, היינו משהו חדש, הבאנו את רוח החופש מהמדינה המנותקת והעולם קיבל אותנו בזרעות פתוחות.
נפגשנו עם זמרי רוק גדולים, פגשנו אנשים שהערצנו וגם אלה שבלי ידיעתם הפכו למנטורים שלנו.
אלו זמרים הערצת?
רוברט פלאנט כמובן ללא ידיעתו הוא היה המנטור שלי, ולצערי למרות ביקורו במוסקבה לא היתה לי הזמנות לפגוש אותו .
גם ג'ניס ג'ופלין שאותה לצערי הרב לא הצלחתי לפגוש, היא מתה בגיל צעיר, אבל היא בהחלט היתה מורה רוחנית. יש לנו צבע קול מאוד דומה אז היתי מקשיב לה שעות ולומד ממנה.
אבל בהחלט יצאה לי לפגוש זמרי רוק גדולים.
בפעם הראשונה שיצאתי בגבולות ברית המועצות זה היה ב 1988 לפסטיבל רוק באיי אלאנד, פסטיבל שהוקדש לשחרורו של נלסון מנדלה. היתי רק בן 27 והיה מדהים להיות חלק מרוח השינוי גם בברית המועצות וגם בעולם.
האם גם היום ניתן להרגיש בשירך רוח המהפכה, עקצנות בעיטות?
בהחלט כן, והיום אני חושב הדבר חשוב ביותר, אנחנו חיים בעולם מלא מלחמות, אומנות ואומנים יודעים להביא למהפכה, זה חלק מהתפקיד. ואני מאמין שהשינוי מתחיל מאיתנו והוא חשוב ביותר.
האלבום החדש שלי כמעט כולו מוקדש למלחמה, מלחמות פנימיות, המלחמה שאנחנו מנהלים עם אקראינה, מלחמה בסוריה. פירוק הסכמי נשק.
זה הזמן לזעוק לשינוי, הרי זה העולם שילדנו יחיו בו, ובנתיים אני מרגיש שהוא מדרדר. אני גם קורה לזמרים אחרים להצטרף אלינו.
מה הציפיות שלך מהקהל בישראל?
למרות שזו הפעם הראשונה שלי כאן, אני מרגיש בבית. אני כמובן רוצה שהאולם יהיה מלא, אנחנו הבאנו תוכנית מאוד מיוחד שכוללת גם שירים חדשים והרבה שירים נוסטלגיים.
וכמו להקדיש כמה ימים לפחות לטייל במדינה מדהימה זו!
המופע היחיד של אלכסנדר איבנוב יתקיים ב 3.10 בבית החייל בתל אביב!
רוח המהפכה כבר כאן!
החיים על פי סמית 