לפני הרבה מאוד שנים נשים היו תולות את הכביסה בחוץ, אי שם בברית המועצות הלא קיימת כבר, בשעות הצהריים המאוחרת היה אפשר לפגוש קבוצות של נשים בחלוקי בית, שיער אסוף בקוקו, תולות כביסה ומרכלות על הילד של השכן או על השכן. מכל אותן נשים התלבטה תמיד אחת, היא הייתה סבתא שלי, מאופרת בעדינות, שיער מסודר ולבוש שלא היה מבייש פרמה גדולה של עורכי דין.

היא תמיד האמינה בטיפוח אישי, זה היה חלק גדול מהאופי שלה :). ולכן לפני כל ביקור בבית הסבתא אני דאגתי שגם אני אהיה מטופחת מא-ת בכדי לא לקבל ביקורת נוקשה על הניראות שלי. 

גם שהיא חלתה במחלת הסרטן ובמשך שנים רבות שהיא התמודדה עם המחלה היא לא נתנה לסרטן לנצח את שגרת הטיפוח שלה (קרם פנים, מניקור ופדיקור, בושם צרפתי, בגדים מגוהצים, שיער). גם רגע לפני הניתוח או טיפולים כאלה ואחרים היא הייתה דואגת לפחות לאודם.

היא היתה אישה חזקה שנלחמה מלחמת דת עם המחלה שלצערי הרב בסוף הפסידה, אבל אולי בזכות האופי, הנשיות והשמירה על השגרה הבלתי מובנת ברגעים של כאב ותשישות היא הצליחה לחיות, (לא לשרוד) עם המחלה. 

השבוע בפתיחת מכון היופי לנשים חולות הסרטן בבית החולים שיבא תל השומר, נמלאתי געגועים לאחת הנשים החשובות בחיי. 

חייכתי לעצמי בסתר וידעתי בדיוק מה תהיה תגובתה לפתיחת מכון כזה במחלקה האונקולוגית. אני בטוחה שהיתה אומרת משפט אחד בלבד "איך לא חשבו על זה קודם?"

אני בטוחה  שהיא היתה מברכת על היוזמה המדהימה של קונצרן לוריאל ובית החולים שיבא. אני בטוחה שהיא היתה נכנסת בהליכה המלכותית שלה למכון ונותנת הוראות ברורות לקוסמטיקאית. אני בטוחה שהיא היתה יוצאת עם חיוך קל וזוקפת לעצמה עוד ניצחון קטן. היא הרי היתה בראש ובראשונה אישה!

היא עדיין סבתא לשלוש נכדות מדהימות, היא עדיין אמא לשני ילדים, היא עדיין סבתא רבא לשני בנים חמודים והיא כל יום געגוע מתוק ועצוב באותה המידה. 

ולסיום היא האמינה שמלחמה בסרטן מתחילה בראש ובראשונה מהנפש, ואלי בגלל זה היא ניהלה 9 שנים של מלחמה עם מלא נצחונות ורק עם הפסד אחד!