הרשת צועקת וזועמת על אונס הנערה באילת.
ואני רוצה לשאול שאלה.
באמת שלא שמתם לב שהכתובת היתה על הקיר! ?
והאשמים באונס אלה אנחנו, אנחנו ההורים!
אני רוצה לשאול אותכם כמה שאלות ואל תענו לי, תענו לעצמכם, כי אולי דרך שינוי החשיבה וחינוך של ילדנו, אנחנו ההורים נצליח למנוע טרגדיה הבאה.
נתחיל:
- האם אתם מדברים עם הילדים שלכם על סרטי פורנו, ומסבירים להם שכמו שספיידרמן הוא דמות דמיונית, גם הזין בגודל מטר הוא דמות דמיונית והכל הצגה?
- האם אתם מסבירים לילדים שלכם שאסור לפגוע בהם, לא משנה מי, מורה, גננת, סבא, סבתא, אנחנו ההורים, ושגם לנו מותר להעיר אם אנחנו פוגעים?
- האם אי פעם אמרתם לילדים שלא משנה כמה אדם מולם קקה, עדיין אסור לפגוע בו?
- האם סיפרתם לילדים שלכם שהגוף שלהם ושל אחרים הוא קדוש?
- האם אתם מדברים חופשי על הסקס, על העונג שבו, על האהבה ועל הרומנטיקה?
- האם אתם קשובים למילת "לא" של ילדכם, נגיד מפסיקים לדגדג שהילד אמר לא, או מפסיקים לשחק במשחק שהילד אמר די?
- האם מישהו מכם אמר לילד שלו, אתה יכול לנסות בירה, אבל כאן איתכם בבית, כדי שבאמת יבין מה זה עושה לו?
- האם סיפרתם לילדים שלכם שעברתם הטרדה מינית או אונס ושיתפתם אותם על התחושות שלכם?
- האם עשתיתם הכל אבל הכל כדי שהילד שלכם ירגיש מוגן, או וויתרתם ואמרתם, לא נורא שגנבו לך פלאפון, נקנה חדש?
- האם אתם אומרים לילדים שלכם, כל יום כל היום שאתם אוהבים אותם?
- האם יש לכם גבולות שלילד אסור שיעבורש אותם?
- ואם הילד עובר את אותם הגבולות, אתם מסבירים בשקט, מתעלמים, או צורחים?
- האם הילד שלכם מרשה לעצמו לקלל אותכם?
- האם שילד שלכם "דורש" משהו, הוא מקבל?
- האם הסברתם לילדים שלכם שמי שנכנע ללחץ החברתי הוא פחות "גבר", ועדיף להיות פחות מקובל ואפילו מוחרם, רק לא להכנע ללחץ החברתי.
- האם אתם מצדדים במורה שזרקה את הילד שלכם מהכיתה כי התחצף, או הופכים למנהלת או למורה שולחן במשרד?
- האם אתם בודקים להם טלפונים ואת היסטוריית הגלישה?
- האם אי פעם אמרתם לבנות שלכם שאורך החצאית אינו קובע כלום?
- האם אתם מחמיאים על ציון טוב במבחן או זורקים להם משפט באוויר שיכולתם יותר?
- האם הכישלון מבחינתכם הוא גם הישג, או שהוא רק כישלון?
אני אישה שנפגעה, אני גם אמא לשני בנים, ואלה השאלות שאני מתלבטת עליהם כל לילה ולילה, האם אני עשיתי נכון, האם לא הגנתי מספיק, האם הייתי מספיק קשובה עליהם, האם עצרתי בזמן את החוצפנות שלהם.
האם אני צריכה להיות יותר רכה או יותר קשוחה?
האם הגבולות ברורים או שיש צורך לחדד אותם?
אבל דבר אחד ברור לי, אני ובעלי הגענו להחלטה ביום שהם נולדו, אנחנו לא נסתיר מהם שום דבר, נדבר על הכל, על הטוב ועל הרע. אנחנו לא ניתן להם לדבר אלינו בחוצפה, אבל גם אנחנו נדבר אליהם בכבוד.
החלטנו שלמרות המבוכה, נדבר איתם על סקס ועל היפה והמכוער בו.
החלטנו שאנחנו נעשה הכל, כדי להגן עליהם, אבל גם נדע לשחרר.
אנחנו לא חוששים לראות איתם ג'וקר, אבל אנחנו גם נדבר איתם על הסרט, אנחנו גם נדבר איתם על כל החרא שבעולם, אבל גם על היופי.
די מהר למדנו לבקש מהם סליחה, שהיינו לא צודקים, והבנים שלנו גם למדו להגיד לנו שהגזמנו שאנחנו מגזימים.
למדנו שהם ההשתקפות המלאה שלנו, לעתים בשפה שהם מדברים, בהתנהגות ובאופי ואנחנו כל יום משתדלים להשתפר.
הם רק נכנסו לגיל ההתבגרות, ואנחנו פוחדים כל יום, פוחדים שיפגעו או יפגעו, פוחדים שיכנעו ללחץ החברתי, פוחדים שאנחנו לא נצליח להגן ולחבק בזמן.
אבל אנחנו כל יום מנסים, להיות הורים הכי טובים להם.
עדיין לא סיפרנו או שיתפנו הכל, אבל לאט לאט, אנחנו מוספים עוד פיסה של פאזל מהחיים שלנו ומשתפים אותם.
הם עדיין לא יודעים הכל, אבל יודעים שעברתי הטרדה מינית בעבודה, עם הזמן נספר את כל הסיפור, ביחד, על עוד שיחה מיני רבים שאנחנו מנהלים איתם.
ואולי, רק אולי יגדלו אצלנו שני גברים מדהימים, אני חוששת שאם אהיה בטוחה בדרך שאנחנו כמשפחה עוברים, אני אעשה טעויות קשות ואפשל ולכן זה תמיד אולי.
האם…..?
החיים על פי סמית 