להיות אישה זו משימה לא פשוטה , להיות אישה בגיל כמעט 40 זו משימה כמעט בלתי אפשרית. המטלות שאיתן אנחנו מתמודדות לפעמים נראות חסרות ביצוע. היום מתחיל ב 7 בבוקר […]
את סימון הכרתי דרך הבית ספר, בישיבה הראשונה של הנהגה הבית ספרית. מכירים את זה שיש משהו שמזכיר לכם טעמי ילדות, זיכרון קטן, ריח, פנים…. ובדיוק באותו הרגע עולה הניחוח […]
לו רק הייתה לי בת , הייתי קונה לה בובות וביחד היינו מלבישות אותן, תופרות להן, מסרקות אותן.
לו רק היתה לי בת הייתי עושה לה צמות וקוקיות.
ביחד היינו בוחרות את האיפור הראשון, את התכשיט הראשון .
ובטוח הייתי מלבישה אותה בכל השמלות של Paper Doll.
הרם אותי מעלה, אל הכאב המואר הגורם לכנפיי העייפות שוב לחלום...העיר בי את רוח תקוות אבודות..ספר, כי מחר לא נודע ואנחנו לא שם...ובעצם זה לא משנה אם יגיע , או אנחנו נגיע אליו. החשוב הוא, כיצד מהדהד בנבכי נשמתי קול שלך, ופורט במיתר מנגינות והופך לחדש. למצלול החדש של כאב המוכר המואר המתוק, לניגון של תקוות מרפאות. השמיע קולך בתוכי! הרם אותי מעלה.
אולי יהיה זה חלום - המוזר, המדגדג להתחיל בכתיבה של רומן ...ואולי יישאר כרישום המקרי על נוסע מתמיד ברכבת תחתית...ואולי יישפך כציור על הבד , כל אחד בו יימצא הפרעות קצב לב ועצבות קלילה...זה כבר לא משנה. שום דבר לא חשוב חוץ מהמנגינה,מהמצלול הזה הנועד לשנינו. הרם אותי מעלה. היכן שכותבים כוכבים את נתיב גורלם של תרם נולדו. וגם גורלנו אם -אילו היינו....עשינו...ומה אם יכולנו ...ומה נהיה אם אולי...הרם אותי מעלה,לשם מובילות הדרכים הכפופות גיאומטריה בלתי אוקלידית.
מקום בו פועמת אותה מנגינה שהלחין לו הלב, תוך כאב המתוק המואר של תקווה, הלב האוהב..
עם לילי נפגשתי דרך מכרה משותפת . זו כנראה הפעם ראשונה בחיי שפגשתי פלוריסטית מדופלמת. אני אוהבת פרחים, מאוד. בעיניי כל פרח מסמל סיפור, סיפור של אהבה, פרידה, נשיקה ראשונה, […]